סקירה מאת עפר שלי / אפריל 2013
מחברו של הספר "מצבי רוח" (הוצאת כתר, 2010) בו בחרנו כבסיס ליצירה מוזיקלית טקסטואלית חדשה מתואר על ידי מעגלים קרובים כאיש סגור, מכונס וקנאי לפרטיותו. לחידתיות סביב הוויתו של הופמן נוסף סגנון כתיבתו הייחודי שאין לו כמעט אח ורע בסגנונות בכתיבה של סופרים בישראל.
זוהי כתיבה שבמבט ראשון נראית כמו קובץ שירים – פרקים קצרים, ממסופרים ומנוקדים הכתובים בלשון חדה, מדוייקת ובמבט ראשון גם לא פעם סתומה וחידתית. ישנו משהו נזירי, אולי מינימאליסטי ובטח אסוציאטיבי באופן הכתיבה ובוודאי ישייכו זאת במידה של צדק לחיבור החזק של הופמן עם מסורת הזן הבודהיסטי. בשנות השבעים חי יואל הופמן לתקופה בקיוטו במסגרת התמחותו כחוקר תרבות יפן, ובין השאר ניסה לברר אם יש פרצה במעטפת הסודיות של הפרקטיקה הזן-בודהיסטית. בשיטת האימון של נזירי זן יש תפקיד מרכזי לטקסטים קצרצרים שיש בהם ביטוי משוכלל לתורה הזן-בודהיסטית. הופמן ידוע גם כמרצה לתורת הבודהיזם והוא אחד המתרגמים החשובים של ספרות בודהיסטית לעברית. בין ספריו שיצאו לאור בעברית בהוצאת כתר נציין את "בפברואר כדאי לקנות פילים", "הלב הוא קטמנדו", "ברנהרט", "השונרא והשמטרלינג", "גוטפרשה" ואחרים.
בעיני רבים, נחשב יואל הופמן אחד מהסופרים הישראליים החשובים הפועלים כיום ומנגד יש לו גם מבקרים לא מעטים המזהים את סגנונו החידתי כאליטיזם שאין מאחוריו ממש. "הטקסטים שלו הזויים" כתב אחד המבקרים במה שנראה כהתייחסות שטחית לכתיבה שחוכמת חיים רבה ועצומה מאחוריה. הטקסים עשויים שכבות והקורא מביט מבין המילים לעומק שבו הוא חפץ לגעת. מצבי רוח הוא ספרו האחרון של הופמן שיצא לאור בשנת 2010. זהו ספר הבנוי פסיפס ארוך של פרקים/ סיפורים קצרצרים. הרצף מעניק את התחושה כי קו דמיוני ולא דווקא עלילתי מחבר את הסיפורים לכדי יריעה סיפורית אחת שלמה ובו בזמן רבים מהם עומדים בזכות עצמם כמניאטורות ספרותיות מתומצתות בהן המילים נבררו בקפידה כמו בשיר.
מבין ספריו של הופמן, נראה כי "מצבי רוח" נוגע ומתקשר עם הסביבה המיידית שלנו – ההוויה הישראלית יותר מאחרים. חיצים מסוגים שונים, רובם מחודדים וחלקם אף מרושעים נשלחים לכל מיני כתובות בארץ ישראל של ימינו וכן אל עולם התרבות והספרות העכשווי. חנוך לויניות מציצה פה ושם, הרבה אבסורד ציניות וסרקזם ומעבר לכל התכתבות של ממש עם קאנון הכתיבה הישראלית. כפי שניסח זאת שי גרינברג בעיתון "עכבר העיר": "הופמן שלח מעל לדפי "מצבי רוח" גלויות אכזריות, משוננות קצוות, לקשת של יעדים: אנשי העולם האקדמי, חוקרי הספרות והפסיכולוגים בכללם; ובמקרים אחרים לנמענים ספציפיים יותר כמו פרויד, מרקס ודרווין. אחת התמונות שהוא משרטט היא של איש אקדמיה בשם "הר־שושנים" שחולם להיות פרופסור מן המניין ובינתיים מתעסק בפיצול ואיחוד של חוגים"
"האנארכיסט הגדול של הספרות העברית" מכנה את יואל הופמן מבקרת הספרות אריאנה מלמד בכוונה לכך שהופמן בספרו זה כמו באחרים, מסרב להיכנע למוסכמות כלשהן – לשוניות עלילתיות או ספרותיות המקובלות בספרות העברית. במצבי רוח פונה הופמן יותר מכל אל הסופרים ואל הקוראים ומעלה שאלות על עצם המעשה הספרותי. הוא מטיל ספק ביכולתן של מילים לתווך בין אלה ואלה באופן מספק .האם גם הסופרים וגם הקוראים נשארים מתוסכלים בסופו של יום? אין ספק כי כל אחד מהסיפורים הקצרצרים שבספר מזמין את הקורא להמשיך ולפתח אותם בדמיונו כראות עיניו. בין לבין, רצוף הספר בזכרונות, ברגש ובחוויות של נוסטלגיה וגעגועים רובן נוגעות בקורא הישראלי ,מעלות חיוך או צחוק, גל עצב או צמרמורת קלה. דווקא האופן ה"קר" והמינימאליסטי שבו מתנהל "מצבי רוח" משווה לאותם רגעים של רגש עוצמה מיוחדת. בספר שזורים זכרונות מתקופות שונות בהיסטוריה הישראלית, במנטליות של העולים שיישבו את הארץ ובמפגש של האירופאים עם הקלחת הים תיכונית.
"האם זה ספרי האחרון" תוהה הופמן במהלך הספר כשהוא מישיר מבט אל החדלון המצפה לכולנו ומעבר להנאת הקריאה בסיפורים מבצבץ גם עצב בחלקו האחרון של הספר וסוג של חשבון נפש של אדם שהקדיש חייו לכתיבה ותוהה האם פעלו אכן יגשים את המצופה ממנו. "אנחנו שואלים את עצמנו מה הטעם בספר הזה או בספרים בכלל" שואל הופמן במהלך הספר בעודו מדבר בלשון רבים "מפאת הצניעות"
