זה נכון מה שאומרים. שדווקא מוזיקאים מקצועיים המוקפים במוזיקה, לא נשאר להם פנאי וקשב ללכת להאזין למוזיקה בעצמם. ובכל זאת, הפיתוי ללכת למופע של אבידן היה גדול גם מהיכרותי איתו שנים רבות אחורה. בפעם האחרונה האזנתי לו בצוללת הצהובה, הרבה לפני הפריצה הגדולה ולא היה לי ספק כי מוזיקאי עתיר כישורים וכריזמה כמוהו יפרוץ ויגיע לקהלים רחבים. הופתעתי מעט לראות על הבמה אמש מעגל קטן של כלי נגינה אקוסטיים ואלקטרוניים מצפים למופע הסולו של אבידן. סברתי שאני מגיע להאזין למופע להקה שבו אבידן הוא הסולן והאיש בחר להציג בפני אולם מלא עד אפס מקום מופע סולו. רסיטל של איש אחד. זהו בהחלט אתגר מעורר ציפייה דרוכה. "מבקרת אחת מעיתן ליברסיון בצרפת כתבה עלי שהקול שלי נשמע כמו של חתול פצוע ואני מתחבר לזה" בישר אבידן לקהל ועורר סימפטיה ואמפטיה. הקהל, חתך די צעיר של בני 30-40 פלוס רובם מלב הבועה מהתרשמות ספקולטיבית. אוהבים אותו, מכירים את רוב השירים, ידעו מה הם באו לקבל. התכנית נחלקה לשלושה כשהחלק הראשון הוקדש לבלדות רוק/ פולק אינטימיות בליווי גיטרה אקוסטית ואח"כ קלאסית, רצף של חמישה שירים שאיפשרו לאבידן להפגין את יכולותיו בגיטרה וליצור חיבור ואינטימיות עם הקהל, דבר שכלל אינו מובן מאליו כשמדובר באולם כמו היכל התרבות מול כל כך הרבה קהל. זה עבד. יש משהו עירום בנוכחות הבימתית של אסף ובזה כוחו. הוא מתערטל רגשית ונפשית על הבמה ולא מסתתר מאחורי מניירות. גם כשהוא עושה שימוש בתבניות הבלוז השחוקות ביותר ומציג נוסחאות מוזיקליות שאלפי מוזיקאים בנו עליהם קריירות לפניו – בידיו הן לא נשמעות קלישאתיות. בזכות הביטחון המקרין שכנוע פנימי, בזכות הגרוב המעולה וכמובן – בזכות ההפקה הקולית הייחודית לו שנשמע שהיא בוקעת עמוק מן הבטן ומכאבי הנפש הקיומיים ובזה הוא משכנע בכל מאת האחוזים את הקהל. ניכר שאבידן מודע לעוצמה של הכלי הזה והוא עושה בו שימוש במינון הנכון כדי להצמיד את הקהל שלו לכיסא. הפגיעות הזו. היכולת להתערטל באופן הזה מול קהל גדול, יש בה הרבה עוצמה ואסף מגיש אותה במינון הנכון ובחוכמה. הוא חושף בדיוק מה שתכנן לחשוף ומצליח לרתק אל המוזיקה ולא אל הנרקיסיזם שלו. זה כשלעצמו הופך אותו לאמן גדול. הוא נוגע בפורנוגרפיה אך מודע לקו הדק שאם חוצים אותו, ההתערטלות תהפוך למשהו זול ואף דוחה. החלק השני של המופע הוקדש למפגן של מוזיקה אלקטרונית מתובלת במוזיקת עולם בבחינת "תזמורת של איש אחד" תוך שימוש בסמפלר (אפקט ממוחשב המשכפל כל פרגמנט של הנגינה וממשיך להשמיע אותו בלופ") ובשלל אפקטים. גם כאן – אין חידוש מוזיקלי או סגנוני בחומרים אך הקומפוזיציות של אבידן משכנעות באיזון פנימי נכון ובשימוש מושכל באפקטים מבלי להתמכר להם ולהפוך אותם לאפקט זול. אבידן ובצדק לטעמי משתף את המחשב והטכנולוגיה ככלי נגינה על הבמה ומראה שאין סתירה בין פריטה על כלים אקוסטיים ושילובם עם פס קול אלקטרוני לצורך יצירה מוזיקלית. לצד היצרות המענינות כן הרגשתי בחוסר בגרוב אנושי בשימוש בכלי ההקשה ולפחות בחלק הזה הייתי כן מארח נגן כלי הקשה למספר קטעים. הטקסטים של אבידן, לא תמיד ניתנים לפיענוח בתוך סגנון השירה האקסצנטרי שלו. אישית אני מוצא במאמץ שזה דורש חלק מהחוויה. המאמץ מאלץ אותך לריכוז. אבידן לוחץ ומתאמץ ומפיק מקולו יבבות ואנחות וזעקות ונשמע לא פעם כי המילים נדרסות ונמעכות תחת האינטנסיביות הקולית ולטעמי זה חלק חשוב מן האומנות שלו כשהאקספרסיה הרגשית של השירה מייתרת את הצורך בהבנת הטקסט והמילים מבליחות פה ושם – פעם מובנות ופעם לא, פעם מודגשות ופעם מעוותות. ישראלי שמופיע בהיכל התרבות בלב תל-אביב ברסיטל של כמעט עשרים שירים ומבלי לשיר מילה אחת בעברית, זו בהחלט אמירה. אפשר לבקר את זה, אפשר לאהוב את זה אבל קשה להתעלם מהעובדה הזו. לקראת סוף הערב חשבתי לי שזה היה יכול להיות מיוחד אם אבידן היה שולף פתאום שיר קצר אחד של אחד המשוררים העבריים הגדולים ומטפל בו בשפה שלו. זה היה מסקרן. אבידן הצהיר לא פעם כי הוא לא מחשיב את עצמו כישראלי. אני מנחש שהיצירה בשפה שהיא לא שפת האם שלו מקלה עליו בתהליך היצירה ומובן שכשאמן הוא נטול מכל מחוייבות לייצג דווקא את ארץ מוצאו או את התרבות שלה. אישית הייתי נהנה לשמוע שיר עברי בפיו וחבל שהוא לא מנהל דיאלוג כלשהו עם השפה העברית מלבד ניכור של הדרה מוחלטת שלה מן העשייה שלו שזו שוב – אמירה חזקה בפני עצמה. את האמירה הפילוסופית החוץ מוזיקלית שלו השמיע אסף בעברית תוך שהוא אומר לקהל בגובה העיניים את האמת האישית שלו על מעשה האומנות, על פגיעותה של האומנות בעידן הפוליטי הנוכחי ועל התפקיד הכל כך חשוב שלה להשמיע את האמת בתוך עולם של שקרים. האם אבידן עמד במשימה של החזקת ערב שלם בכוחות עצמו בלבד? בגדול כן. על אף שהורגשה עייפות מה בהפקה הקולית ובדיוק של השירה לקראת סוף המופע. "אסף תעשה לי ילד" צעקה בחורה מהקהל "אני עסוק עכשיו, לא יכול" "אולי אחר כך" ענה אבידן הקהל הישראלי. שרוצה שיתייחסו אליו, שידברו איתו. הוא רוצה להתפעל ממעשה האומנות אך בשום אופן לא ייתן לאומן להרגיש שהוא מורם מעם ומנותק. נאפשר לך להיות שם על הבמה מוקף בהערצה והקשבה אבל פה ושם אנחנו חייבים להרגיש שאתה אדם כמונו, שאתה רואה אותנו. "אפשר להדליק לרגע את האורות באולם?" ביקש אבידן. ואחרי כמה שניות: "אוקי זה מביך תכבה אותם". "היה די קצר" סיכם פלוני בכיסא שלידי בתום המופע תוך שהוא מציץ בשעון. וגימד את מעשה האומנות המרשים שזה אתה הסתיים לעוד מוצר בסופר. כמה שקלים למאה גרם. עשיתי עסקה טובה? אסף אבידן הצליח לאסוף 2500 איש לרסיטל מוזיקה ביום שישי בערב ולכנס אותם סביב חוויה מוזיקלית אומנותית משמעותית שתלווה אותם כנראה גם לאחר סיום המופע.